אריקה מאן
לידה |
9 בנובמבר 1905 מינכן, הקיסרות הגרמנית |
---|---|
פטירה |
27 באוגוסט 1969 (בגיל 63) ציריך, שווייץ |
מקום קבורה | Kilchberg cemetery |
מדינה | הממלכה המאוחדת, גרמניה, הרייך הגרמני |
בן או בת זוג |
|
פרופיל ב-IMDb | |
אריקה מאן (בגרמנית: Erika Mann; 9 בנובמבר 1905 מינכן – 27 באוגוסט 1969 ציריך) הייתה שחקנית וסופרת יהודייה-גרמנייה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבתם של הסופר זוכה פרס נובל תומאס מאן ואשתו קטיה פרינגסהיים באה אריקה מאן כבר בילדותה המוקדמת במגע עם דמויות בולטות בעולם התרבות הגרמנית של תחילת המאה ה-20.
עוד כתלמידת גימנסיה במינכן הופיעה על בימת התיאטרון הגרמני בברלין, לאחר שמקס ריינהרט התערב לטובתה. לאחר שהשלימה את חוק לימודיה התחילה ללמוד משחק בברלין, אך פרשה בשל עומס ההופעות הרב. ב-24 ביולי 1926 התחתנה עם עמיתה השחקן גוסטף גרינדגנס, שביחד איתו ועם אחיה קלאוס ואשתו פמלה ודקינד זכתה להצלחה בימתית גדולה עם המחזה "אנייה ואסתר". בשנת 1929 התגרשו בני הזוג[1].
ביחד עם אחיה קלאוס יצאה בשנת 1927 למסע חובק עולם בן כמה חודשים, ששני האחים עיבדו בספר המסע "Rundherum". היא הייתה מעורבת כשחקנית בסרט משנת 1931 הספר על רומן לסבי בין שתי נשים, "Mädchen in Uniform", בבימויה של לאונטין סייגן, אך עזבה את ההפקה לפני השלמתה. ב-1932 פרסמה את Stoffel fliegt übers" Meer", הראשון מבין שבעה ספרי ילדים שכתבה.
התחזקות הנאציזם בגרמניה בשנת 1932 הגבירה את מעורבותה הפוליטית, שאותה ביטאה במספר רב של כתבות בעיתונים. התעמתותה עם הנאצים הביאה גם לסוף הקריירה שלה בתיאטרון. בשנת 1933 ייסדה עם אחיה קלאוס את הקברט הפוליטי "מטחנת הפלפל" (Die Pfeffermühle). מספר חודשים אחרי כן עזבה משפחת מאן את גרמניה. תחילה היגרו לעיר סנרי-סיר-מר (אנ') שבצרפת ולאחר מכן לקיסנאכט (אנ') שבשווייץ. שם המשיכו הופעותיה של "מטחנת הפלפל". ההופעות סווגו בידי הרשויות הגרמנית כ"עוינות לגרמניה", ובשל כך נשללה אזרחותה הגרמנית ביוני 1935. ב-15 ביוני התחתנה עם איש הספרות ההומוסקסואל ויסטן יו אודן, שאותו לא פגשה לפני כן מעולם, ובשל כך הוענקה לה אזרחות בריטית.
בקיץ 1937 היגרה משפחת מאן לארצות הברית. שם המשיכה מאן את פעילותה נגד הרייך השלישי, פרסמה כתבות בעיתונות והרצתה ברחבי המדינה. בתוך כך נודעה לה השפעה גדולה על אביה, במיוחד בכל הקשור בעמדתו הביקורתית כלפי גרמניה.
בשנת 1938 טיילו אריקה ואחיה קלאוס ברחבי ספרד, כדי להתרשם ממלחמת האזרחים הספרדית. בין 1940 ל-1946 דיווחה מאן על מלחמת העולם השנייה, בין השאר עבור ה-BBC ועבור הצבא האמריקאי. לאחר תום המלחמה התחזק הקשר בינה לבין אביה, והיא שימשה כיד ימינו בעבודתו. במסגרת תפקיד זה ביקרה בארץ ישראל בספטמבר 1943[2].
בשל החשד שדבק במשפחת מאן בתקופת המקארתיזם, עזבה אריקה ביחד עם הוריה את ארצות הברית בשנת 1952 ושבה לשווייץ. את שנותיה האחרונות הקדישה לטיפול בעזבונם של אחיה קלאוס, שמת ב-1949, ושל אביה, שמת ב-1955.
בין כתביה גם ספרי ילדים ונוער רבים. הספר האורות כבים, ובו עשרה סיפורים שכתבה מאן, ראה אור בעברית בשנת 2019 בהוצאת "אפרסמון" ובתרגומה של עידית שורר[3].
מאן מתה ב-27 באוגוסט 1969 בציריך מגידול במוח[4].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאן הייתה נשואה פעמיים לתקופה קצרה, והחל משנות ה-40 ניהלה אורח חיים לסבי באופן גלוי, כאשר ניהלה מערכות יחסים עם העיתונאית בטי קוקס, שאותה הכירה במהלך עבודתן כעיתונאיות אשר סיקרו את מלחמת העולם השנייה. עוד קודם לכן, ב-1930, ניהלה רומן קצר עם הסופרת והצלמת אנמארי שוורצנבך, שנשארה אחר כך חברה קרובה של משפחת מאן[5], ואחר כך עם השחקנית תרזה גיזה, שהקימה יחד עם אריקה מאן וקלאוס מאן את הקברט הפוליטי האנטי-נאצי 'מטחנת הפלפל' ב-1933[6].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריקה מאן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- אריקה מאן, באתר AllMovie (באנגלית)
- אריקה מאן, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
- אריקה מאן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- אריקה מאן, באתר Discogs (באנגלית)
- אריקה מאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מאנפרד פוגל, הסופרת הצבאית אריקה מאן מספרת...: (שיחה עם בתו של תומס מאן בשהותה בירושלים), משמר, 7 בספטמבר 1943
- ברכה חבס, עם ביקורה של אריקה מן, דבר, 10 בספטמבר 1943
- ז' דויד, קצרות | קול, דבר, 10 בספטמבר 1943
- ח. יפה, אריקה מאן מספרת על ארץ-ישראל, משמר, 22 בדצמבר 1943
- אריקה מאן (1905-1969), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ענת פיינברג, דיוקן האמן כמשתף פעולה עם הרוע, באתר הארץ, 28 באפריל 2013
- ^ אריקה מאן נפגשה עם העתונאים, משמר, 9 בספטמבר 1943
- ^ ביקורות:
לינה ברוך, למה אנחנו מצייתים?, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2020
עופרה עופר אורן, "האורות כבים": סיפורים שהם מסע מרתק בזמן, בבלוג "סופרת ספרים", 20 בנובמבר 2019 - ^ פ. נשיץ, האשה שבמשפחת מאן, מעריב, 7 בנובמבר 1969
- ^ גילי איזיקוביץ, הסופרת הלסבית הכי מסעירה במאה ה-20 ממשיכה לחולל מהומות, באתר הארץ, 12 בינואר 2017
- ^ גילי איזיקוביץ, לא פשעים מחרידים, לא מעשי גבורה: אריקה מאן מספרת על החיים בגרמניה הנאצית, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2019